פתוח. מיזוג אוויר. תיכנסי.
סליחה. למה את מחכה בחוץ? בחום? תיכנסי. פתוח. יש מזגן. סיימנו את החופש המייגע והמזיע, והגענו אל האור של אלול. והנה מתחילים להמריא אל הימים הנעלים והגבוהים ביותר בשנה. אל אוויר הפסגות. אבל איכשהו, אנחנו אוהבים לדחות את המפגש הזה עם חודש אלול. כי לשוב בתשובה זה נשמע קצת… קשה ומעייף. בראש שלנו יש חודש […]
סליחה.. אולי איבדת משהו?
סליחה… אולי איבדת משהו? בין כל היציאות, התוכניות, הכביסות והילדים בבית… אולי איבדנו משהו בין לבין. אז בואו נעשה את זה קצר. בואו נחזיר לעצמנו את הרוגע. בואו נמצא את האבד"ה שלנו. לא לפני שניתן לה סימנים: א' – אבא אבא של הילדים שלך הוא אבא שלהם משמים. אל תנסי לשנות אותו. הוא האבא שה' […]
יש אורות שרואים רק בחושך
"רואים את זה בחושך" היא אמרה. ולא ידעה שהמשפט הזה הגיע גם אלי. השעה תשע בבוקר. אני עם הקפה. ומתחת לחלון ביתי ילדת בית ספר משוחחת עם חברתה. איזה משפט מדויק. ישבתי עם הקפה, מהורהרת, המשפט הזה לא עזב אותי. חשבת על זה פעם? יש אורות שרואים רק בחושך. יש קולות ששומעים רק בשקט. אנחנו […]
אני לא חלק מהמשחק הזה
את השיעור הזה לא למדתי בכיתה ב׳. האמת? גם לא בכיתה ג׳ או ד׳. את השיעור הזה למדתי ממקום אחר. ממשחק הכסאות מכירות את המחול הזה מחול הדאגות? זה מגיע דווקא בלילה. בשקט. סיימת את כל המשימות של היום… פחות או יותר 🙂 את נכנסת למיטה, מניחה את הראש על הכרית, עוצמת עיניים… ואז, אז […]
קלידים לבנים, קטיפה שחורה ואור גדול
הוא היה חלום בצבע אדום יין. עם קטיפה שחורה, רכה ומהודרת. קלידים לבנים בוהקים. וכל קפל וכל ברק בו סיפרו לה הבטחה אחת: עוד מעט.. עוד מעט הוא ינגן. האקורדיון. ידיה הקטנות אחזו בו ביראת כבוד, כאילו מפחדת שאם תרפה לרגע – החלום יתפוגג. סביבה המון אדם. עד כמה שהעין רואה. זקנים לצד צעירים. עיניים […]
אל תנסו את זה באוטובוס
היה זה קו 36 מרמות חורפי ועמוס נפשות עליתי, וכן, נדחפתי קלות ממהרת, נו מה לעשות וכשבסיבוב נמחצנו ביחד ומולי מבקרת הופיעה גילית לפתע שכחתי ת'רב קו הוי, אנא השם הושיעה היא מתקרבת אט אט לכיוון למולי, שמוטת הכתפיים סובבתי ראשי גופי וגבי מולי ראיתי עיניים – – – טוב, זה לא מצחיק. עמדתי שם. […]
אבא, אם אתה פה – אנחנו לא צריכים אף אחד
"אם שירי והילדים פה, אני לא צריך אתכם." זה המשפט שאמר ירדן ביבס לצוות הפסיכולוגים שהקיף אותו בבית החולים, לאחר שחזר משהותו בשבי בעזה. "אם הם פה – אנחנו נצמח, נשתקם." הוא אמר, לפני שקיבל את התשובה על הסופית גורלם של אשתו וילדיו. אבא שבשמים. אנחנו עומדים מול כל כך הרבה שאלות. כמה מאבקים. כמה […]
את לא חייבת
אני לא זוכרת בדיוק מתי זה נפל לי. אולי בנסיעה בדרך בין־עירונית, מול נופים מתחלפים. ואולי דווקא בתפילת שמונה עשרה. אבל הקול הזה היה אותו קול. הקול שאומר: "נו, מה קורה איתך? למה את לא…" ואז, מולו, הופיע קול אחר. רגוע יותר. הוא אמר רק שלוש מילים: את לא חייבת. אני זוכרת נסיעה אחת. כביש […]
מישהו הזיז את החוטים שלי
בגיל חמש פגשתי אותה לראשונה. המריונטה. היא הייתה תלויה על קורת עץ בבית של דודה טובה ביישוב מרוחק בשומרון. מחוברת לתקרה בחוטים דקים. בכל פעם שנפתחה הדלת ונכנס משב רוח הביתה, גם היא החלה לנוע. הלוך ושוב. היא הייתה יפה כל כך. מסקרנת כל כך. כזאת שאי אפשר שלא להבחין בה כשנכנסים הביתה. אז פגשתי […]
המורה חנה ליינר, צדקת!
בכיתה ח' אמרה לנו המחנכת, המורה חנה ליינר תחי', משפט שהקפיץ אותי. "אפשר להגיע למצב שבו לא כועסים בכלל. אפילו לא מבפנים." אני זוכרת שלא האמנתי. לא לכעוס בכלל? נשמע לי לא מציאותי. אבל השנים עברו, והיום אני חושבת שהיא צדקה. כשאני מוצאת את עצמי כועסת באמת – כעס שיוצא מפרופורציות – אני בודקת שני […]