יש אורות שרואים רק בחושך

"רואים את זה בחושך" היא אמרה.
ולא ידעה שהמשפט הזה הגיע גם אלי.

השעה תשע בבוקר.
אני עם הקפה.

ומתחת לחלון ביתי ילדת בית ספר משוחחת עם חברתה.

איזה משפט מדויק.

ישבתי עם הקפה, מהורהרת,
המשפט הזה לא עזב אותי.

חשבת על זה פעם?

יש אורות שרואים רק בחושך.
יש קולות ששומעים רק בשקט.

אנחנו כל כך רגילות למלא כל רגע פנוי (כשהוא מגיע:)
בקריאה, בהאזנה, ברעש מסביב,
עד שאנחנו שוכחות לפעמים כמה אפשר לשמוע כשיש שקט.

אם לא נפחד להיות עם עצמנו.
אם לא נפחד לעמעם קצת את האורות שבחוץ –
אולי נגיע למקומות נפלאים בפנים.

אז איזה אורות רואים רק בחושך?

אני רואה מול עיניי רגעים של עם ישראל.
שמתגלים דווקא מתוך החושך.
דווקא מתוך הגלות.

אני רואה את הכותל המערבי בליל תשעה באב.
אלפי יהודים עומדים יחד, מתפללים, בוכים, מייחלים.

אני רואה את הכוח של עם ישראל.
את אחוות האחים לגלות –
שבקרוב ממש, הלואי, יהפכו לאחים לגאולה.

ימי תשעת הימים מזמינים אותנו להתכנסות פנימה.
לעמעום אורות.

ויש לי בקשה אחת אלייך: אל תחכי רק שהימים האלו יעברו.

תסכימי להיות עם השקט.

הימים יעברו. הגאולה תגיע.

אבל את. בין לבין,

תני לעצמך רגעים קטנים של נוכחות.

ואם את שותה קפה הערב, או נמצאת ברגע אחר של הפוגה –

אל תקראי תוך כדי.
תהיי שם.

עם הטעם.
עם הלגימות.
עם השקט.

אולי דווקא שם מחכה לך אור שאפשר לראות רק בחושך.
ותודה לך, ילדת בית ספר יקרה ואלמונית.