את לא חייבת

אני לא זוכרת בדיוק מתי זה נפל לי.

אולי בנסיעה בדרך בין־עירונית, מול נופים מתחלפים.
ואולי דווקא בתפילת שמונה עשרה.

אבל הקול הזה היה אותו קול.

הקול שאומר:
"נו, מה קורה איתך?
למה את לא…"

ואז, מולו, הופיע קול אחר.
רגוע יותר.

הוא אמר רק שלוש מילים:

את לא חייבת.

אני זוכרת נסיעה אחת.
כביש פתוח.
נופים ירוקים משני הצדדים.
מהסוג שבדרך כלל ממלא אותי התלהבות.

אבל הפעם לא הרגשתי כלום.

ואז הקול הזה הגיע:
"למה את לא נהנית?
תראי איזה יופי."

ומיד אחריו הגיע הקול השני:
את לא חייבת ליהנות.

לא יודעת איך להסביר,
אבל באותו רגע משהו השתחרר.

הפסקתי להתאמץ,

ופתאום הצלחתי לראות.
פתאום הצלחתי ליהנות.

אותו דבר קרה לי בתפילה.

יום גדול.
אני עומדת עם הסידור,
מנסה להתרכז, להרגיש, להתרגש.

אבל הכול נשאר יבש. העיניים, הסידור ואני.

ואז שוב הגיע הקול הזה:
את לא חייבת.

וכשהפסקתי לדרוש מעצמי להרגיש,
הרגש מצא את הדרך להגיע לבד.

אולי גם אנחנו צריכות לקחת איתנו את הקול הזה.

את אותו חבר קטן שיעמוד על הכתף ברגעים שבהם אנחנו לוחצות על עצמנו להיות משהו.

להתרגש.
להתפעל.
לשמוח.
להרגיש.

והוא רק ילחש:
את לא חייבת.

כי לפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקים להכריח את הלב,
הוא נפתח מעצמו.

ודווקא כשאנחנו מפסיקים לרדוף אחרי הרגע,
אנחנו זוכים לפגוש אותו באמת.