בגיל חמש פגשתי אותה לראשונה.
המריונטה.
היא הייתה תלויה על קורת עץ בבית של דודה טובה ביישוב מרוחק בשומרון. מחוברת לתקרה בחוטים דקים.
בכל פעם שנפתחה הדלת ונכנס משב רוח הביתה, גם היא החלה לנוע. הלוך ושוב.
היא הייתה יפה כל כך. מסקרנת כל כך. כזאת שאי אפשר שלא להבחין בה כשנכנסים הביתה.
אז פגשתי אותה לראשונה.
ולאחרונה פגשתי אותה שוב.
בין כותרות העיתונים.
בין דיונים ציבוריים סוערים.
בין החלטות שמטלטלות כל כך את העולם היקר לי.
ואז זה היכה בי.
המריונטה.
אותה בובה תלויה על חוטים.
לפעמים נדמה לנו שיש אנשים שמחזיקים בידיהם כוח עצום.
שהם מחליטים.
הם קובעים.
הם יכולים לבנות או להרוס.
אבל המריונטה הזכירה לי משהו.
גם מי שיושב בכיסא גבוה.
גם מי שחתום על החלטות.
גם מי שכותרות העיתונים עוסקות בו יום אחר יום.
אינו פועל בחלל ריק.
יש מנהיג לבירה.
יש יד שמכוונת את ההצגה כולה.
"את בסך הכול מריונטה", אמרתי בלי מילים.
וכנראה שלא במקרה בורא עולם הציב אותך בתפקיד הזה, דווקא בזמן הזה.
ואותנו, בצד השני של הסיפור.
אנחנו עומדים על במה אחת.
בורא עולם הוא שמסדר את התפאורה, המפגשים והתפקידים.
היום הוא שם אותך בתפקיד הזה ואותנו בתפקיד שלנו.
ואם הוא בחר להציב אותך מולנו עכשיו,
כנראה יש כאן משהו שאנחנו צריכים ללמוד.
ואולי במקום לשאול רק "למה היא עושה את זה?"
כדאי שנשאל גם:
"מה בורא עולם מבקש להראות לנו דרך זה?"
ואת?
את בסך הכול מריונטה.
וכנראה שגם אני.