הוא היה חלום בצבע אדום יין.
עם קטיפה שחורה, רכה ומהודרת.
קלידים לבנים בוהקים.
וכל קפל וכל ברק בו סיפרו לה הבטחה אחת:
עוד מעט..
עוד מעט הוא ינגן.
האקורדיון.
ידיה הקטנות אחזו בו ביראת כבוד,
כאילו מפחדת שאם תרפה לרגע – החלום יתפוגג.
סביבה המון אדם.
עד כמה שהעין רואה.
זקנים לצד צעירים.
עיניים דומעות.
לבבות פועמים בהתרגשות.
כולם מחכים לרגע הזה.
כל כך ארוך היה להמתין לו.
ופתאום…
כמו גל שעובר בתוך הים,
ההמון מתחיל להיפתח.
איש אחר איש.
כולם מפנים לה דרך.
לילדה הקטנה.
היא צועדת לאט.
שמלה חגיגית.
נעלי לק מבריקות.
והאקורדיון צמוד אל ליבה.
עוד רגע… עוד רגע הוא ינגן.
לא מנגינה רגילה.
אלא, מנגינה של גאולה.
כך ביקש אבא אחד
מבתו הקטנה לעצום עיניים ולדמיין
זה היה לפני שנים רבות.
היא הייתה אז ילדה.
וכל חלומה היה אקורדיון.
היא כל כך רצתה ללמוד לנגן.
אבל אביה, שהיה כואב יום יום את צער השכינה,
ישב לידה ברוך ואמר לה:
"אני יודע כמה את רוצה אקורדיון, יקירתי.
אני יודע כמה החלום הזה יקר לך.
אבל בואי נדמיין רגע משהו גדול יותר.
תנסי לראות מול עינייך את היום הגדול
היום שבו יחזיר הקב”ה את שכינתו לציון.
כל עם ישראל יעמוד שם.
עם שמחה שאין לתאר.
ופתאום…
כולם יפנו לה דרך.
למי?
לילדה הקטנה.
שמלה חגיגית.
לחייה סמוקות.
והיא מחבקת אקורדיון אדום ויפהפה.
היא חיכתה לו כל החיים.
אבל היא לא מנגנת לעצמה.
היא מנגנת לרגל השמחה הגדולה.
שמחת עולמים.
לכל אחת מאיתנו יש את האקורדיון שלה.
השיר שהיא מוותרת לשמוע בימים אלו
המוזיקה שכל כך קשה לה בלי.
לכל אחת מאיתנו יש את הפינה הזאת שבה היא מתאבלת. באמת.
מובטח לך יקרה, מובטח לכל אחת מאיתנו –
"כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה."
הלוואי שנזכה במהרה להיות שם
לעמוד בתוך ההמון נרגש
לראות את האור הגדול
ולשמוע את המנגינה שדורות על דורות חיכו לה.
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, אמן!