בכיתה ח' אמרה לנו המחנכת, המורה חנה ליינר תחי', משפט שהקפיץ אותי.
"אפשר להגיע למצב שבו לא כועסים בכלל. אפילו לא מבפנים."
אני זוכרת שלא האמנתי.
לא לכעוס בכלל?
נשמע לי לא מציאותי.
אבל השנים עברו, והיום אני חושבת שהיא צדקה.
כשאני מוצאת את עצמי כועסת באמת – כעס שיוצא מפרופורציות – אני בודקת שני דברים.
הראשון:
מתי בפעם האחרונה אכלתי משהו?:)
והשני: באיזו תודעה אני נמצאת כרגע?
תודעת שפע או תודעת חסר?
כי כשאני מרגישה שחסר לי הכעס מוצא מקום להיכנס.
אבל כשאני בתודעה של שפע, כשאני מודה על כל מה שקורה לי, יש בי רוגע.
ואז אני מבינה שהרבה פעמים הכעס הוא לא הסיפור.
הוא רק סימן. סימן לבדוק מה איתי.
אז המורה חנה ליינר, אם את במקרה שומעת את זה – אמנם עברו כבר לא מעט שנים, אבל נראה לי שהיום אני סוף־סוף מבינה למה התכוונת:)