מה כבר יכול לקרות עם עוגיה אחת?

יש רגעים קטנים כאלה,
שיכולים להיות שוליים
ויכולים גם להיות סיפור שאפשר לקחת ממנו

אתמול בערב, אחרי ארוחת הערב
רגע לפני המקלחות,
הבן שלי ביקש עוגיה.

העוגיות היו שם. ממש לידו. בתוך התיק.

 אמרתי לו:
"עכשיו הולכים לישון. לא אוכלים עוגיות."

אבל לא רק אמרתי.
הסתכלתי אליו בעיניים…
והאמנתי בו.
שהוא ילד טוב והוא לא יקח.

ואת יודעת – זה ילד שובב.
אחד ש… אוהב לבדוק גבולות.

נכנסתי לקלח את אחיו הקטן.
המשכנו ערב רגיל.
לילה טוב, נשיקות, מכבים אורות.

ואז… סקרן אותי.
בדקתי.

והעוגיות?
נשארו במקום.

ובאותו רגע הבנתי משהו:
כמה כוח יש לאמון.

לא האיום.
לא ההסבר הארוך.
האמון.

כשאת מסתכלת על מישהו – ומחליטה לראות את הטוב שבו, לפעמים… הוא פשוט נכנס לתוך התפקיד הזה.

אני יכולה להשקיע שעות בחינוך ובהסברים
אבל לפעמים כל מה שילד צריך –
זה שאאמין בו שהוא טוב
לפני שהוא הוכיח את זה.

זה נכון לילדים שלנו.
אבל זה לא נגמר שם.

זה נכון גם
לאחות,
לחברה. לבן הזוג

כשאת מבקשת – תאמיני.
כשהם מבטיחים – תאמיני.

לא מתוך נאיביות.
מתוך בחירה לראות טוב.

כי לפעמים,
האמון שלנו…
הוא זה שמגדל את הטוב בצד השני.