רציתי לשתף אתכן במשהו קטן
יומיומי לגמרי, אבל תפס אותי חזק
זה היה עם הבת שלי.
היא באה אליי ואמרה:
"אמא, יש לי טיול… את תקני לי חטיפים?"
אז עניתי לה:
"בטח, אל תדאגי, נקנה לך."
עוברות כמה דקות…
ואני פתאום קולטת אותה –
פותחת לי את הארנק.
בודקת אם יש כסף מזומן.
ברור שהערתי לה:)
אבל בפנים… קצת חייכתי.
כי הבנתי משהו.
היא כאילו אומרת לי:
"אני סומכת עלייך… אבל רגע, בואי נראה איך זה קורה בפועל."
ואני?
אני בכלל ידעתי –
שאבא שלה בדיוק בקניות.
והחטיפים כבר בדרך אליה.
והיא…
עדיין בודקת את הארנק.
ואז חשבתי עלינו.
כמה פעמים אנחנו עושות בדיוק את זה?
מבקשות מבורא עולם –
פרנסה,
שידוך,
ישועה…
ואז מיד מנסות להבין:
"אבל איך זה יקרה?"
"מאיפה זה יבוא?"
"איפה הדרך?"
כאילו…
אנחנו צריכות לראות את כל התמונה כדי להירגע.
אבל רגע.
מי אמר שזה יגיע בדרך שאת מכירה?
מי אמר שאת אמורה לדעת איך?
לפעמים אנחנו קצת כמו הילדה הזו –
סומכות… אבל עם עין אחת בתוך הארנק.
ולא שמות לב –
שבינתיים,
"האבא" כבר בקניות.
הישועה היא כבר נעה לכיוון שלך,
פשוט לא במסלול שדמיינת.
אז כן נעשה השתדלות.
אבל נשחרר את הצורך לבדוק כל הזמן איך.
כי יש מי שדואג לך
גם כשאת לא רואה את הדרך.