סליחה. למה את מחכה בחוץ? בחום?
תיכנסי. פתוח. יש מזגן.
סיימנו את החופש המייגע והמזיע,
והגענו אל האור של אלול.
והנה מתחילים להמריא אל הימים הנעלים והגבוהים ביותר בשנה.
אל אוויר הפסגות.
אבל איכשהו, אנחנו אוהבים לדחות את המפגש הזה עם חודש אלול.
כי לשוב בתשובה זה נשמע קצת… קשה ומעייף.
בראש שלנו יש חודש שלם.
"אז מה יש למהר?"
ואז, אז מגיעים לאמצע החודש,
ואז לשבוע האחרון,
ופתאום אנחנו אצות רצות,
מנסות להספיק משהו לפני יום הדין.
אבל למה?
למה אנחנו בוחרים להישאר בחוץ?
בחום?
למה שלא ניכנס כבר עכשיו?
למה שלא ננשום כבר את האויר הצלול
של חודש אלול.
יותר קשה להזיע בחוץ.
להכנס פנימה?
מצוות התשובה היא החלטה של רגע.
ואז מגיעים השלבים.
שלבי התשובה.
ש- זה כמו לעשות צ'ק־אין בבית,
לפני שמגיעים לבלאגן ולעומס של שדה התעופה.
אפשר לעשות אותם בשלווה ובנחת,
בזמן המיוחד שקיבלנו.
בואי נגיע מוכנות להמראה.
בואי נעשה כבר את הצ'ק־אין עכשיו.
כי אחר כך,
כשהזמן יהיה כל כך לחוץ לפני ההמראה,
זה יהיה הרבה יותר קשה.
אז למה לא עכשיו?
"לא בשמים היא"
זה בפנים.
בתוכנו.
תפתחי דלת.
"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"