ערב החגים מגיע,
ושוב עולה בי הזיכרון הזה.
ערב חג הפסח.
ליל בדיקת חמץ.
אני מוציאה עוד שקית חמץ מחוץ לדלת,
ומולי – ריחנית ומתוקתקת – השכנה מהקומה.
"אני יוצאת לקניות לילדים", היא אומרת. הסתכלתי עליה בעיניים נדהמות. "עכשיו?" "כן. סיימתי לנקות, וזה הזמן שאני יוצאת בדרך כלל."
היה משהו כל כך חזק ובטוח באמירה הזאת.
סיימתי לנקות.
עכשיו אני רגועה.
ועכשיו אני יוצאת לקניות.
מה ששלי מחכה לי בחנות.
כמה ביטחון.
כמה רוגע.
וכמה זה חיזק בי אז את מאמר חכמינו: (מסכת יומא)
"אין אדם נוגע במוכן לחברו, אפילו כמלא נימא"
אז ערב החגים הזה,
אני רוצה לבקש ממך משהו.
בבקשה,
אל תצאי לקניות מתוך לחץ.
אל תקני בהיסטריה.
אל תרוצי כי "עוד רגע הכול נגמר".
הבגדים שלך מחכים לך.
תצאי בזמן שטוב לך.
בהנאה.
בשמחה.
ברוגע.
והסיפור הזה מוביל אותי לעוד משהו.
לפעמים אנחנו שואלות:
איך אפשר להיכנס פנימה?
איך אפשר לדעת במה להתחזק?
יש לשאלה הזאת כמה תשובות.
אחת מהן היא דווקא
להסתכל החוצה.
כי העולם הפנימי שלנו משתקף אלינו
לא פעם דרך העולם שסביבנו.
הבורא מדבר אלינו גם דרך
האנשים שאנחנו פוגשות,
דרך היחס של הסביבה אלינו,
ובמיוחד דרך האנשים הקרובים אלינו ביותר.
ולפעמים דווקא דמות שממש תופסת אותנו
לטוב או לרע,
יכולה להיות מראה בשבילנו.
האם גם אני מתנהגת כך כלפי אחרים או כלפי עצמי?
אולי יש כאן משהו שאני יכולה ללמוד ולתקן?
זו אחת המתנות שבורא עולם נותן לנו הסימנים האלו
שמראים לנו איפה כדאי להתחזק, מה אפשר לשפר,
ולאן אפשר עוד לגדול.
אז בואו נפקח עיניים.
בואו נסתכל.
אנחנו יכולות לגלות דברים מדהימים.
ובעיקר –
להתקרב קצת יותר
אל עצמנו.
מאחלת לך הכנות מתוך רוגע,
וקניות מתוך שמחה,
שרה קאופמן